מן הדין אל החיבוק – המסע מראש השנה עד הסוכה

מה ההבדל בין ראש השנה ויום הכפורים, שמכונים "ימים נוראים", לחג הסוכות? מהי הפעולה המיוחדת שנעשית בחג הסוכות?

ראש השנה מכונה "יום הדין"

מהו "דין", בדרך הפנימיות הכוונה היא לרצון לקבל, שעליו נעשה "דין", שאסור להשתמש בו לתועלת עצמו.

בראש השנה, על ידי תקיעת שופר – ממתיקים את הדין.

תקיעת השופר רומזת לדין, ודין ממתק דין. שכאשר התחתון נותן מצידו כוח התגברות שנרמז בתקיעת השופר – הדין מתהפך להיות רחמים.

דהיינו – כוח הרצון שלו הופך כיון, במקום שיהיה לתועלת עצמו, הוא יוצא ממנו החוצה, וכלפי מעלה – כפי שעולה התקיעה מן השופר.

יום הכפורים:

אחר שהמגמה התהפכה, והאדם כולו מתמסר לבוראו, "ממטה למעלה", כלשונה של שפת הקבלה.

הגיעה העת להמשיך את כל האורות, כל התענוגים, ועם זאת - עדיין לעשות צום. חמישה עינויים.

היינו, כבר יש את כל השפע, והאדם בוחר להיות בתענית.

הוא מוכיח בכך שהפעולה שהוא פעל בראש השנה אכן פועלת: הוא אינו רוצה כלום לעצמו.

הנה, באפשרותו לראות את כל התענוג – ולצום.

פעולה זו מאפשרת לאור למלא את הכלי באין מפריע, שהרי האדם כבר החליט שהוא אינו לוקח לעצמו כלום.

לכן יום הכפורים הוא יום של מחילת עוונות.

מאחר וכל העוונות נובעים משימוש לא נכון ברצון לקבל,

אבל כעת כל השפע מאיר, בלי מגבלה, בלי מונע ומעכב.

ובכך מתברר שכאשר הרצון לקבל, שהוא שורש העוונות, מתוקן בצורה נכונה – כל התענוג יכול להופיע.

השיא הוא בתפילת הנעילה, אז מתגלה אור היחידה – והאדם "נחתם" לחיים.

היינו, הוא מקבל החלטה אמיצה, אחת ולתמיד – להדבק בחיי החיים.

-         אבל עדיין כל התיקונים שנעשים מצד התחתון הם "דינים".

אם בשופר שהוא ההתאמצות להפך את המגמה ולכוון ממטה למעלה,

ואם ביום הכפורים שהאדם מתענה, שב בתשובה וצם, העוונות נמחלים והוא נעשה כבריה חדשה.

עכשיו מגיע חג הסוכות, "זמן שמחתנו"

בכתבי האריז"ל מבואר שימי הסוכות מכונים "חיבוק הימין".

בספר "יושר דברי אמת" (רבי משולם פייבוש הלר, מראשוני החסידות) מבאר שאחרי שנמתקו הדינים בשורשם, כעת מגיע זמן השמחה.

הוא ממשיל זאת לאב ואם שרוצים לייסר את בנם ולהרחיקו מדרך השקר שהלך בה.

הם מגביהים את הרצועה להלקותו, והוא מפחד ובוכה, ונופל תחת כנפי אביו ואימו ומבקש מהם סליחה ומחילה.

הוא מחבק ומנשק אותם.

אבל הם עדיין ממשיכים להחזיק את הרצועה.

עד שנעשה ברור שהילד בוכה בלב ונפש, ומבין היטב את טעותו.

אז זורקים את הרצועה, ומחבקים ומנשקים אותו.

זוהי הסוכה, שהאדם סוכה וחוסה בצל כנפי השכינה.

בסוכה מתגלה שהסתר והכיסוי שהיו עד עתה – הכל חסדים הם.

בסוכה מתגלה שהצל שבסכך, לא נעשה אלא כדי לגלות את מעלת האמונה.

בסוכה מתגלה שכל הדינים, שכוללים בתוכם את כל הצער והיסורים שבעולם,

הכל נעשה לטובת האדם,

כי דוקא באופן זה של כיסוי והסתרה, מתגלה אור האמונה – אור החסדים,

וכשמתגלים החסדים, האדם כבר אינו צריך לצום.

יכול הוא להנות מהשפע, שהרי כליו כבר מתוקנים.

אחרי שהאדם הוכיח (ביום הכפורים) שהוא יכול לראות את כל השפע ולא "למעול" בו, היינו לקחת לעצמו, אלא הוא צם והתענה.

כעת בסוכות נותנים לו את השפע, והוא שש ושמח בעת שהוא חוסה ב"צילא דמהימנותא", צל כנפי השכינה,

הוא אפוף כולו ומחובק באור החסדים, מזמין את האושפיזין ("אורחים") לסוכתו ושש ושמח בהם.

לכן בסוכות נאמר: "והיית אך שמח", ובתפילה מכונה הסוכות "זמן שמחתנו".